M.K. PHOTOGRAPHY
♡

אני סבורה שזו טעות. לדעתי, דווקא כשאנחנו חוות תקופות קשות, דווקא כשחווינו אירועים מאד עצובים, דווקא אותם הכי משמעותי לתעד. תקופות אלו הן זה חלק בלתי נפרד מסיפור החיים שלנו. וסיפור החיים שלנו, שמתועד מידי יום באמצעות מצלמת הסלולר, לרוב מתמקד ברגעים היפים. כדי שנוכל לחיות חיים שלמים, כדי לספר סיפור שלם, כדי ללמוד מי אנחנו, מי היינו, איך התפתחנו וממה, יש מקום גדול גם לעצב, לבאסה, לכאב, לתסכול, לאכזבה.

החיבור לעצמנו מתרחש בכל עת באמצעות ההווה ובאמצעות זכרונות ואירועים מהעבר. התמונות מזכירות לנו מי היינו, מה היינו, מה חווינו, את מי איבדנו, למה כעסנו, איך זה נראה בכלל להיות עצוב ואיך זה נראה לבכות, איך אני נראית כשאני בתקופה קשה בחיי. מה השינוי? האם יש שינוי? מה גרם לנו להתעורר? האם התעוררנו? מעבר לזה, לעיתים קשה לנו כל כך להביע במילים, לכתוב או לדבר את שעל ליבנו בתקופות עצובות, וכמה שנרצה לתעד, לכתוב ולזכור, אנחנו לא מצליחים.

במצב כזה צילום יכול לסייע בביטוי כל הרגשות שעולים בנו ואין לנו אפשרות להביע במילים.

באחד משיעורי הצילום שנכחתי בהם, אחת המשתתפות הציגה תמונות שבהן היא צולמה לפני כעשר שנים, בזמן שישבה שבעה על אמה שנפטרה. בתמונה אחת ראו אותה עומדת ליד השיש עם ראש מורכן מחזיקה צלחת שעוד רגע תישבר, בתמונה השניה הצלחת כבר היתה שבורה. כשהבטנו בתמונה, עוד לפני ששמענו את הסיפור, כבר אז הרגשנו כולנו רגש שלא ממש ניתן לתאר אותו במילים, אבל ראינו שיש שם סיפור שלם, גדול, אמוציונאלי מאחורי התמונה הזו. וכשהמשתתפת סיפרה לנו את הסיפור, בקול קצת רועד, היא כאילו חזרה לאותו הרגע בו צולמה התמונה. היא חזרה לאותו הרגע, וכולנו הרגשנו לרגע אחד שהיינו שם יחד איתה, שראינו אותה ונכחנו באותו הרגע ביחד איתה. ומספר רגעים לאחר מכן כולנו חזרנו להווה. גם היא.למעשה, היו אלו מספר דקות של מסע בזמן, מסע בזיכרון, מסע לתוך העבר. התמונות לא משקרות. התמונות מחזירות אותנו אחורה, מזכירות לנו בדיוק את הסיפור שלנו, כמו שהוא סופר, הן מזכירות לנו מי אנחנו, מה עברנו, אילו אירועים בנו את מי שאנחנו היום ומה היינו צריכות/ים לעבור בחיים כדי להגיע לאן שהגענו.ולכן, לתעד תקופות, כל מיני תקופות, יותר קשות, יותר שמחות, יותר עצובות או מאתגרות, זה בעצם לספר את הסיפור שלנו באמצעי נוסף, לשמור על הסיפור שלנו באמצעי נוסף. לזכור אותו. ולהעביר אותו הלאה. לדורות הבאים. וזה לא משנה אם הדורות הבאים ידברו בשפה אחרת, יכתבו, יקראו, כי כדי להביט בתמונה, לא צריך שפה מסוימת. התמונה מספרת סיפור, בלי מילים.

סיבה נוספת לצאת למסע צילומים דווקא בזמנים המורכבים והקשים יותר, היא דווקא כשהמורכבות נובעת מהתעסקות באדם אחר, בזמנים שכל כולנו מושקעים באדם אחר שזקוק לנו, לצאת לכמה שעות לסשן צילומים מחזיר אותנו, לפחות לכמה שעות, לעצמנו. לכמה שעות אנחנו עסוקים במי אנחנו, מה אנחנו. לכמה שעות אנחנו הופכים להיות המרכז של עצמנו. והנפש צריכה את זה לפעמים, בדרך בתקופות עומס, קושי, כאב. זו הפסקה קלה מהשגרה שנוצרה. ו"על הדרך" מתקיים גם תיעוד של מי אנחנו בתקופה הזו. מי אנחנו, איך אנחנו מרגישים עם עצמנו ומה היינו רוצים להרגיש.

אם יש לך שאלות נוספות, או אפילו פשוט צורך לשתף, אני כאן. 

ונסיים את העמוד הזה על קלישאה הכי הכי הכי מדויקת ונכונה - הכל עובר. הכל זמני. הכל אירעי. 

מאחלת לכולנו שיהיה לנו טוב. אמן.

♡